לפני כמה שנים, התיישבה לראשונה דנית (השמות בדויים) על הספה בקליניקה שלי, ופתחה בדברים:
"הגעתי אליך לבדי, כי אני מרגישה שאני כבר לא רוצה ולא יכולה להמשיך את הזוגיות שלי עם יובל. אם לא יהיה שינוי - לא נראה לי שנוכל להמשיך ביחד."
למה הוא לא הגיע איתך לפגישה?" שאלתי.
"כי הוא מסרב", נאנחה. "כבר מזמן אני מבקשת ממנו."
"למה הוא מסרב להגיע לטיפול?"
"הוא אומר שרק אני צריכה טיפול, ולא הוא."
"מה בעיקר מכאיב לך בזוגיות?"
דנית לקחה נשימה ארוכה: "אנחנו חיים כמו שני אנשים נפרדים. הוא מנותק ממני רוב הזמן. כאילו אני אוויר."
"ואיך הוא עם הילדים?"
"אותו דבר. גם לשני הילדים שלנו קשה לדבר איתו, לקבל ממנו תשומת לב. הוא משדר שהוא רוצה שנניח לו להיות לבד, לחיות בעולם משלו."
"האם הוא היה כך מתחילת הזוגיות שלכם ומתחילת ההורות, או שהיו שינויים עם הזמן – לטובה או לרעה?"
"זה הולך ומחמיר עם הזמן."
"את חושבת שיובל לא מחבב אותך או את הילדים?"
" אני חושבת שיש לו בעיות."
ואז הוסיפה: "חשבנו, שניכנס להריון שלישי, אבל הקפאתי את זה לאור המצב."
* * *
בהמשך הפגישה ניתחנו את הזוגיות והמשפחתיות של דנית ויובל.
דנית הסכימה לנסות לשכנע את יובל, פעם נוספת, להגיע לפגישה בקליניקה.
לשמחתי, לאחר כמה ימים, קיבלתי מיובל הודעה, שבה כתב, שהוא מוכן להיפגש איתי, אבל לבדו, ללא דנית.
* * *
בפגישתנו, יובל לא ניסה להסתיר שהוא מתנהג בבית באופן מרוחק.
"דנית והילדים חווים ממך נטישה, ושהם בשבילך לא בסדר או לא מספיק טובים. הם חשים פגועים ממך. אתה מודע לזה?"
"אה..., אפשר לומר... כן."
"איך זה מרגיש לך? זה בסדר מבחינתך?"
"קשה לחשוב שזה יכול להיות אחרת."
למרות הרוגע שהקרין יובל, שפת גופו שיקפה, שהוא נרגש ונסער.
"יכול להיות שמבעד לרוגע שאתה מקרין כלפי חוץ, בתוכך אתה דווקא חווה סערות או קשיים, שאתה אולי מרגיש פחות נוח לשתף לגביהן את דנית או מהילדים?"
"תקשיב, אנחנו לא באמת מכירים."
"אני מבין אותך לגמרי. השאלה שלי עלולה להיחוות אישית מדי בתחילת טיפול. עם זאת, המצב בינך לבין דנית רגיש מאוד, וכדאי שננסה להבין דברים כמה שיותר מוקדם, כדי למנוע מצב שדינמיקה זוגית שלילית תגרום לכם לקבל החלטות מוקדמות מדי."
"אני לא באמת מרגיש שאני יכול להיות מי שאני איתה."
"למה?"
"כי..."
שתיקה.
ואז אמר יובל במהירות: "היא אולי היא מצפה שאני אהיה מישהו אחר."
"איזה סוג מישהו היא אולי מצפה שתהיה?"
"אולי מישהו חזק יותר, מוצלח יותר. היא מאוד אוהבת אנשים מוצלחים וחזקים."
"איך אתה יודע?"
"כי אני בן הזוג שלה כבר כמה שנים טובות."
"יש להעריך ואפילו להעריץ אנשים בגלל תכונות מסוימות, ויש לרצות להיות בן או בת זוג שלהם. זה יכול להיות מאוד שונה", אמרתי.
והוספתי: "אתה חושש שדנית או הילדים יזלזלו בך אם תפגין בפניהם לפעמים חולשה, פגיעות או הזדקקות?"
"ברור."
"איך דנית הגיבה בעבר כשביטאת בפניה פגיעות או הזדקקות?"
"לא יודע, צריך להיזכר."
"מתי לאחרונה ביטאת לידה פגיעות או הזדקקות?"
"לא זוכר."
"יכול להיות שבמשך כל התקופה שאתם ביחד אתה מקפיד שלא לבטא פגיעות או הזדקקות?"
"אולי."
"מה לדעתך קורה לאנשים שמפגינים בפני בני משפחה גרעינית פגיעות או הזדקקות?"
יובל צחק. "הם בצרות, מה בכלל השאלה."
"בדיוק הפוך. אלו שלא מסוגלים להפגין בפני בני משפחה גרעינית פגיעות או הזדקקות נמצאים בצרות.
טוב לך בחיי הזוגיות והמשפחה?
האם המסכה של חוסן ומושלמות שאתה שם בפני דנית והילדים מביאה אותך למקום טוב בחיים האישיים?"
"מה האלטרנטיבה? להיות חלש?"
"להיות אנושי, אותנטי ואמיתי. להיות מי שאתה באמת. תחפושות לא טובות לנו לאורך זמן. הן משבשות לנו מערכות יחסים קרובות. רק כשאנחנו מתנהגים באותנטיות, אנחנו נותנים לזוגיות ולהורות שלנו לפרוח; ולכלול אמון, חיבור רגשי עמוק, אהבה אמיתית, ומחזקים את מערכות היחסים בפני משברים."
יובל לקח נשימה ארוכה.
"הלוואי וזה היה יכול להיות כמו שאתה אומר."
"המצב הוא בדיוק כמו שאני אומר." ואז הוספתי: "קורה לך לפעמים, שדווקא לא בא לך להיות חזק? שהיית רוצה דווקא להיתמך ע"י בת זוג? שתחזק אותך? שתנחם אותך? שתרגיש שאתה סומך עליה?"
שוב שתיקה.
יובל הרהר, וברגע מסוים החלו עיניו להתלחלח. הוא הרכין ראשו בתוך כפות ידיו. קירבתי אליו חבילת טישואים.
* * *
"אם היית בטוח שדנית תגיב כלפיך בצורה אוהדת ולא פוגענית או מזלזלת, אם תבטא כלפיה חולשה או הזדקקות, היית מעז לבטא אותה בפניה?"
"איך בדיוק דבר כזה יכול לקרות?"
"בשביל זה, בין היתר, קיים טיפול זוגי.
טיפול זוגי הוא מרחב בטוח, מונחה מקצועית, שמיועד לייצר בזוגיות אקלים ושיח, שלא תמיד בני זוג מצליחים לייצר או לשמר אותו בכוחות עצמם."
* * *
הפגישה עם יובל היתה תחילתו של טיפול זוגי שארך כמה חודשים.
לאחר כשנתיים קיבלתי מדנית בווטסאפ תמונה משפחתית. התמונה כללה את דנית, יובל, ושלושה ילדים, בהם תינוק חמוד בן כמה חודשים.
* * *
