לפני כמה חודשים, התיישבו לראשונה משה ודנה (השמות בדויים) על הספה בקליניקה שלי, ודנה פתחה בדברים:
"הזוגיות שלנו לאחרונה הידרדרה מאוד. האמת, אני כבר לא בטוחה שנשאר מה לתקן", נאנחה. "הכול כבר לא עובד ביננו. אנחנו יותר מ- 20 שנים ביחד, ופתאום אנחנו כמו שני אנשים זרים באותו בית, שלא מבינים מה הם עושים ביחד."
"מה זה אומר?" שאלתי.
"זה אומר שאין לנו בכלל זוגיות, אלא רק מריבות. משה כבר לא מעוניין בי. אני בשבילו מישהי לא רצויה, שחייבים לסבול את הנוכחות שלה. הוא מסתגר בבועה שהוא יצר לעצמו, וכל מגע ביננו מצית מריבות, שלא נגמרות."
משה ישב בקצה השני של הספה, פניו היו אדמומיות, שרירי פניו היו נוקשים, ושפתיו היו חתומות.
"בזמן האחרון דנה התחילה לרדת לי לחיים. אני עושה כל מה שהיא מבקשת. לאחרונה היא פשוט נהייתה לא מרוצה ותובענית. פשוט לא נעים לי לידה!"
"אני שמה לב שלא נעים לך לידי!", הגיבה דנה, "נהייתי לא רצויה עבורך!"
"לא את לא רצויה, אלא ההתנהגות שלך כלפיי לא רצויה!"
"כן, באמת... מכבסת מילים! אם רק ההתנהגות שלי לא היתה רצויה אבל אני כן הייתי רצויה עבורך – לא היית מתחמק ממני, אלא היית מסכים להיות איתי קצת יותר, כמו פעם, ולא בורח".
"אבל פעם התנהגת בצורה אחרת!"
"תעשה לי טובה... פתאום, לפני כמה חודשים, נהייתי בלתי נסבלת. אני דווקא מנסה יותר בתקופה האחרונה להיות איתך, לראות מה יכול לעשות לך טוב, אני זקוקה לקרבה שלך, לפחות לאיזושהי קרבה, לא יותר מדי... ואומרת לך את זה, אבל אתה רק בורח. מה יכול לגרום לך לרצות להיות איתי יותר?"
"שתפסיקי להציק לי".
"נו, חגי, אתה רואה! אין לו באמת תשובות. הוא רק רוצה לא להיות איתי. אין בעיה, שלא יהיה איתי באופן כללי, ואני אחפש לי מישהו שכן רוצה להיות איתי!".
הזוגיות של משה ודנה נעה על מסלול בדרך להתפרקות.
* * *
מאחר וההחמרה בזוגיות של משה ודנה אירעה בעיקר בחודשים האחרונים, חשדתי, שהמצב במדינה מהווה טריגר קריטי למשבר הזוגי שלהם.
שכן, מאז 7 באוקטובר האחרון, כשבני זוג מתלוננים על משבר זוגי שהחל בחודשים האחרונים, אני בודק, האם למשבר יש קשר לאירועי אותו יום קשה, ולתקופה הלא פשוטה העוברת מאז על כולנו, אזרחי המדינה: האסונות הרבים ומעשי הזוועה שבוצעו באזרחים תמימים ובחיילים רבים; העובדה שעדיין קיימים חטופים רבים בשבי; ומצב המלחמה התמידי השורר מאותו יום, הכרוך באירועים ביטחוניים הרודפים זה את זה ובאבדות בנפש, והשלכותיו החברתיות והכלכליות השליליות המשמעותיות – כל אלו מפרים תמידית את שלוות הנפש של רבים מאיתנו, ומערערים את היציבות הרגשית, לעיתים עד כדי מצוקה רגשית חריפה, שלעיתים היא יותר גלויה, ולעיתים היא יותר סמויה.
לאחר שמיפיתי עמם את המצב הזוגי והמשפחתי שלהם, ביקשתי להיפגש ביחידות עם משה.
לא היה פשוט לגרום למשה לפתוח את סגור לבו. בתחילה הוא הכחיש שהוא בכלל מצוי במצוקה כלשהי, וטען, שכול המשבר הוא פרי דמיונותיה ושיגיונותיה של בת זוגו.
אולם, לאחר ניסיונות נוספים שלי, משה שיתף, כי הוא טרוד מאוד, ולמעשה מזועזע, מאירועי 7 באוקטובר; וכאשר הוא לא עסוק בענייניו, הוא חווה גלים של מחשבות טורדניות וחרדות הקשורות לביטחון האישי, ולמצב הכלכלי של המשפחה. לכן, הוא דואג להיות עסוק ככל שהוא יכול, וכאשר הוא לא עסוק וחווה פחדים וחרדות – הוא מסתגר, כדי שבני משפחתו לא יזהו שהוא מצוי במצוקה.
למרות שמשה הוא אדם חביב וחברותי למדי, לא פשוט לו לשתף אחרים ברגשותיו, ובמיוחד ברגשות של חולשה ופגיעות. גם לא את דנה, בת זוגו.
כמו גברים לא מעטים, משה לעולם לא היה פונה לטיפול רגשי כלשהו ביוזמתו, ולא היה פותח את סגור לבו בפני אדם אחר. רק המשבר הזוגי אילץ אותו כמעט לראשונה לעשות זאת. יתכן, כי גם עובדת היותי מטפל גבר סייעה למשה להיפתח.
* * *
לאחר שמשה נפתח בפניי ביחידות, היה לי קצה חוט לעבוד עם הזוג. באישורו של משה, שיתפנו במפגש הזוגי הבא את דנה במה שעובר על משה. דנה לא ידעה על המתחולל בנפשו של משה, אך גם לא הופתעה במיוחד: "הוא אף פעם באמת לא מספר מה באמת מטריד אותו. אני לרוב מנחשת, אבל לא תמיד אני באמת יודעת."
בעידודי, משה החל לשתף את דנה בעוד כמה עניינים שמטרידים אותו. בהדרגה, הזוגיות של דנה ומשה קיבלה ממד נוסף. נבנה בה צינור מסוים של שיתוף רגשי אמיתי, הכולל, לעיתים, שיתוף הדדי בתחושות חולשה ופגיעות. הוא לא צינור עבה במיוחד, ולא עוברים בו מים רבים. אך בכל זאת הוא קיים, והוא מאפשר תקשורת רגשית הדדית בסיסית בין משה ודנה. דנה כבר לא מרגישה בודדה ודחויה, ומשה לא מרגיש שהוא חייב להעמיד פנים או להסתתר.
הזוגיות שלהם ניצלה.
משה עדיין מתנגד ללכת לטיפול רגשי יחידני קבוע, אך הוא מגיע אליי מידי פעם לפגישות יחידניות, כאשר הוא מרגיש צורך בכך.
